צפריר אור

האם השאלה “מהו הספר הראשון בסדרת הספורטאים הצעירים?” גורמת לכם להתרגשות מיוחדת, או אולי לרוץ למקלדת הקרובה ולחפש את התשובה בגוגל? סביר להניח שלא, וייתכן שהיא נשמעת לכם שאלה חסרת חשיבות ומשעממת. אולם בשביעי לאוגוסט שנת 2000 מדינה שלמה עצרה את נשימתה לשמע שאלה זאת. הנשאל היה יזהר נבו, בחור רגיל בן 29, קיבוצניק לשעבר. יזהר נשאל את השאלה ע”י מנחה הספורט יורם ארבל בגרסה הישראלית לשעשועון הטלוויזיה “מי רוצה להיות מיליונר?”, ותשובה נכונה יכלה לזכות את יזהר במיליון שקלים. הסכום הגבוה ביותר האפשרי לזכייה בתוכנית, סכום, שבארץ, איש לא זכה בו מעולם לפני כן.

איך ייתכן ששאלות כל כך פשוטות יכולות לרתק מאות אלפי צופים בארץ כמו ישראל, או מאות מיליונים בארצות כמו ארצות הברית? מדוע אנו כבני אדם נמשכים כל כך אל אותם שעשועונים, סדרות וסרטים המשודרים בטלוויזיה?

סדרת הטלוויזיה “אבודים” של רשת ABC האמריקאית נחשבת לאחת הסדרות המצליחות בכל הזמנים. הסדרה עוררה הערצה חסרת תקדים ולא שגרתית ביחס לסדרות טלוויזיה אחרות, אשר במסגרתה קמו לה מעריצים רבים בארצות הברית וברחבי העולם כולו. בשל העומק של הסדרה המתאפיין בקווי עלילה רבים, משמעויות נסתרות הנמצאות בפרטיה הקטנים והמסתורין אשר אופף אותה ואת האי אליו התרסקו ניצולי הטיסה, משכה הסדרה סקרנות וגרמה להתעסקות גדולה. הוקמו לה פורומים ואתרי מעריצים רבים כשביניהם, אתר אנציקלופדי שלם המכיל רק ערכים אשר קשורים לסדרה.

נשאלת השאלה מה גורם לסדרות מתח להצליח באופן כללי, ומה הוא שגרם ל”אבודים” להצליח באופן יוצא דופן. אני סבור שהתשובה נמצאת דווקא במקום שבו מעריצי הסדרה ביקרו אותה יותר מכל: צופים רבים החלו להרגיש בתסכול, כי עם הזמן הסדרה לא מספקת את התשובות לשאלות שהיא מציגה ובמקום זאת, רק מערימה עוד שאלות. חלקם גם טענו כי היוצרים עצמם, כותבים דברים שלהם בעצמם אין תשובות לגביהם ומטרתם היא רק להשאיר את המתח ואת המשיכה לסדרה. יוצרי הסדרה דאגו לקטוע את העלילה בדרמטיות בסוף כל פרק ובסוף כל עונה, כך שהסוף מעלה שאלות נוספות במקום פתרונות לשאלות שמרטו את עצביי הצופים במהלך הפרק עצמו. הצופים האומללים נאלצו לחכות בדריכות לשבוע הבא כדי לקבל מנה נוספת של מסתורין ושאלות בלתי פתורות.

אין ספק שהטלוויזיה כמקור הבידורי הנפוץ והמשתלם כלכלית ביותר בעולם, יכול להשקיע סכומי כסף עצומים בכל תוכן שיבחר ולהעסיק את היוצרים הכישרוניים ביותר בעולם. אם כן מדוע התכנים המצליחים ביותר הם תכנים שעיקרם הוא שאלות והמתח לפתור אותן? מדוע מאות מיליוני בני אדם מתמכרים שוב ושוב לסדרות, לשעשועונים ולסדרות הריאליטי?

מנהלי הטלוויזיה הבינו כבר לפני שנים רבות שישנו מנגנון פסיכולוגי שקיים באופן טבעי באדם שמופעל בעקבות התעוררות הסקרנות למציאת תשובות. מנגנון זה הינו מוקד משיכה לקהלים גדולים שמוכנים לשלם הרבה כסף, והם משתמשים בו על מנת ל”מכר” את האוכלוסייה ולגרוף רווחים כלכליים גדולים.

ניתן לבקר את רמת מוסריותם של יוצרי הטלווזיה, אך אין זה עניינו של מאמר זה. כי אם לחקור לעומק מדוע זה הסקרנות לגילוי התשובות הוא כוח השפעה כה גדול על תרבותנו בעידן הזה? האם היה כך גם בעבר? מה אנו יכולים ללמוד על טבע המחשבה וטבע האדם מהתבוננות על תופעה זו? מדוע אנו מגיבים בצורה זו לשאלות ומה הוא הפוטנציאל הגבוה ביותר של המוח כאשר אנו משתמשים במנגנון זה בצורה תבונית?

שיטות להגברת המתח והסקרנות בטלוויזיה, או “מי ירה בג’יי אר”?

קליף האנגר (מאנגלית – “Cliffhanger”) הוא מונח המתייחס לסיום מותח ובלתי פתור של פרק ביצירה אמנותית (סרט קולנוע, סדרת טלוויזיה, רומן) המופצת בפרקים המפורסמים בזה אחר זה. סיום מסוג קליף האנגר נועד ליצור בקורא תחושה של מתח, שתביא אותו להתעניין גם בפרק הבא של היצירה, ולרכוש אותו או לצפות בו לכשיופץ. על פי הביטוי עומדים גיבורי היצירה כשהם תלויים על קצהו של צוק, ורק מי שיצפה או ירכוש את הפרקים הבאים של הסדרה, יידע מה עלה בגורלם. המונח נפוץ במיוחד בסדרות טלוויזיה המשודרות בפרקים, וישנן סדרות טלוויזיה המסיימות עונה ב”קליף האנגר” המושך את הצופה לצפות גם בפרקי העונה הבאה של הסדרה.

דוגמה ידועה לאמצעי היא הסדרה דאלאס שבה הסתיימה העונה השנייה בכך שהאנטי-גיבור ג’יי אר יואינג נורה על ידי דמות מסתורית, והצופה אינו יודע מה עלה בגורלו ומיהו שניסה להתנקש בו. סיום זה של העונה הביא לצפיית שיא בפרקים הראשונים של העונה השלישית של הסדרה. למעשה מדובר בנתוני הצפייה השניים הכי גבוהים שנרשמו בארה”ב עד עצם היום הזה (המקום הראשון שמור לפרק הפרידה בעונה השלישית של הסדרה הקומית מ.א.ש.). השימוש בקליף האנגר מוכר לכולנו מסדרות טלוויזיה רבות, והוא במידה רבה הסיבה שמחזירה אותנו לשבת מול המסך ולצפות בפרק הבא. לכן יוצרי טלוויזיה רבים משתמשים בטכניקה זו, בעיקר שמדובר בסדרה משופעת פרקים. דוגמאות נוספות אפשר למצוא בסדרות מתח מפורסמות כמו טווין פיקס,תיקים באפלה (X FILES), הסופרונוס, גיבורים, אבודים, 4400, ועוד סדרות פולחן רבות. אך לא רק בסדרות שעיקרן מתח נהוג להשתמש בטכניקת “קליף האנגר”, כי אם גם בסדרות דרמה, בקומדיות ובאופרות סבון.

למעשה חלק גדול מהצלחת הסדרות הנ”ל נמצאת במתח שנוצר אצל הצופים, כאשר חלקים בעלילה אינם פתורים, והדרך היחידה להשתחרר מן המתח היא על ידי צפייה בפרק הבא. או במילים אחרות- הצופים, בעל כורחם, שואלים את עצמם שאלה שהדרך היחידה לפתור אותה נמצאת בפרקים הבאים. כאשר יוצרי “דאלאס” לא מספרים מי רצח את ג’יי אר, באופן טבעי השאלה נשאלת בתוך מוחו של הצופה, והמוח מחפש תשובה, שלבטח תינתן בפרקים הבאים. באותו אופן כאשר גיבורת אופרת הסבון, אישה נשואה אשר בעלה מחזיק בכוח רב, והיא תלויה בו כלכלית, מתאהבת לפתע בגבר אחר, ואנו כצופים לא יודעים האם היא תעזוב את בעלה, נשאלות בתוך ראשנו שאלות כגון “מה ייקרה?”, “האם היא עומדת לבחור באהבה, ולוותר על ביטחון ונוחות?”. כל עוד שאלות אלה נותרות פתוחות, אנו משתוקקים לדעת את התשובה, וכתוצאה אנו נמשכים שוב ושוב אל המסך כמו פרפר אל אש.

“עד היום לא יודעים מה היה במזוודה הזוהרת מ’ספרות זולה’, או מה המידע במיקרופילם במזימות בינלאומיות’ של היצ’קוק. תשובה רק הייתה הופכת את זה לפחות מגניב. בסיפורים טובים לא הידע מעניין אלא המסתורין”. כך אומר ג’ייג’יי אברהס שכתב ויצר סדרות טלוויזיה כגון אבודים, פליסיטי, זהות בדויה, ניקיטה, מה עובר על בריאן, והיה שותף לכתיבת תסריטים לשוברי קופות כארמאגדון, בנוגע להנרי, משימה בלתי אפשרית, ועוד. דוגמה שבה ניתן להוכיח את טענה זו, היא סרט הקולנוע “קלוברפילד”, להיט האימה שהפיק אברהמס בשנת 2008. הסרט נראה כמסמך שצולם במצלמת וידיאו ביתית, בלילה שבו מפלצת ענקית עלתה מהים והחריבה את מנהטן. אלא שהסרט לא מגלה מהי המפלצת, מדוע הופיעה, מה עלה בגורלה ובגורל העולם ואפילו לא איך היא נראית. לכל אורכו, במשך 85 דקות, המפלצת מקבלת רק כמה שברירי שניות מסך, וכל השאלות על האסון הנורא ועל הסיפור שסביבו נותרות פתוחות. שנה אחרי יציאת הסרט, חיפוש בגוגל של המילים “תיאוריות קלוברפילד” מניב כ־90 אלף תוצאות, ובהן אנציקלופדיה המוקדשת לסרט ועשרות בלוגים שמנתחים רמזים.

למעשה הטכניקה שבה משתמשים אברהמס ויוצרי קולנוע וטלוויזיה אחרים על מנת לסקרן את הצופים, היא טכניקה של השארת חללים ריקים בסיפור ושימוש באלמנטים ובקווי עלילה שאינם ידועים לצופים (ולעיתים גם לכותבים עצמם). העלילה תמיד תתחיל בצורה ברורה או מרומזת כדי שנבין שיש פה קונפליקט, שנבין שיש פה התחלה של סיפור, קו עלילה שיסקרן אותנו לדעת כיצד הוא ימשיך, אבל אז משאירים אותנו עם סימן השאלה. מכיוון שיש מספר דרכים להמשיך אותו, או שאין לנו מושג איך אפשר לפתור את המצב הנתון, נוצרת בתוכנו דריכות. קיימת בנו סקרנות טבעית, להבין ולפרש את הסיפור. כאשר אנו נשארים ללא אינפורמציה, עולה בתוכנו שאלה או מספר שאלות שמעוררות אותנו להמשיך ולצפות. שאלה שנשאלת שקולה למתיחת חץ בקשת לפני הירי, ובונה את האנרגיה שמעיפה את מחשבותינו לעבר מטרה לא ידועה. ההצלחה של סדרות וסרטים אלו מוכיחה ששאלות שאינן פתורות, הן ערובה להצלחה מסחרית גדולה. ושאנו כצופים נעשה הרבה כדי לדעת את התשובות, ולכן אנו חוזרים לצפייה בפרקים הבאים, מנהלים על כך שיחות חברינו, בונים דיונים ואתרי אינטרנט כדי לפתור את החידות ונמשכים לשמוע רעיונות וכתבות עם הכוכבים והיוצרים.

מצד שני כאשר יצירה טלוויזיונית אינה גורמת לנו לשאול שאלות, כאשר היא אינה מצליחה ליצור בנו סקרנות ראויה, אנו מכנים אותה כיצירה רעה או משעממת. יצירה זו זוכה בדרך כלל לפופולאריות נמוכה בהרבה. נכון שישנן יצירת מרתקות, איכותיות ומעוררות השראה שלא השתמשו במתח כגורם המשיכה, וזכו להצלחה לא קטנה. ניתן למנות בהם את סדרות הסיטקום, סרטים אמנותיים למיניהם, סרטים תיעודיים שונים ועוד. אבל אין עוררין על כך שמודל ההצלחה המשפיע ביותר הינו אותם תכנים שיודעים לעורר בקהל את השאלות המגרות ביותר.

בשעשועוני טלוויזיה רבים, לקחו צעד קדימה את המנגנון הזה, ובמקום לתת לעלילה לעורר בנו את השאלות, הפכו את השאלות עצמם לחלק גלוי ומרכזי בתוכנית. שעשועונים רבים מבוססים על כך שמתמודדים שונים נשאלים שאלות על ידי המנחה, ותשובות נכונות מזכות אותם בפרסים כספיים או בחפצים בעלי ערך. מנגנון זה גורם לצופים למעשה להישאל שאלות כפולות: גם מה התשובה לשאלה שנשאלה על ידי המנחה, וגם שאלה נוספת שתשומת ליבם מופנית אליה: האם המתמודד יצליח לענות ולזכות בפרס? בצורה זו הצופים מתמודדים עם דריכות כפולה, שמעצימה את הרגש והדרמה, וגורמת להם להימשך לתוכניות מעין אלה. מנחי תוכניות אלה ידועים ביכולתם להאריך את זמן המתח על מנת להגביר את הסקרנות. הם עושים זאת על ידי הרחבת משך הזמן בין השאלה לתשובה. בנוסף לכך הם עשויים לשאול שאלות נוספות כדי להעצים את המתח עוד יותר. שאלות כגון: “האם מר X יצליח לענות על השאלה?”, “האם הוא יצליח לזכות בפרס החשוב ולהמשיך לשלב הבא במשחק?”. שוב, גם בז’אנר זה, מה שגורם לתוכנית להצליח הוא עד כמה יצליחו יוצרי התכנים לגרום לצופים לשאול שאלות מרתקות, לגרום להם להרהר בתשובות אפשריות ולהחזיק אותם במתח לפני שתינתן התשובה. למעשה השאלות הם מוקד המשיכה לקהל ולא התשובות הניתנות להם.

ניתן לומר ששאלות הם מוקד המשיכה של הקהלים גם לז’אנרים אחרים, ז’אנרים שמעלים שאלות חדשות באופן סמוי יותר, או שמתמודדות עם שאלות שממילא נשאלו אצל קהל הצופים. הנה מספר דוגמאות נוספות שלא נרחיב עליהן את הדיבור:

משחקי ספורט. עונים לשאלות כגון “מי ינצח?”, “האם יישבר השיא?”, “כיצד ארגיש בסוף המשחק? כי הרגשתי תלויה בתוצאה שהקבוצה אותה אני אוהד תשיג”.
חדשות. עונות על שאלות רבות שכבר נמצאות בראשי הצופים כגון “איזה סכנות אורבות לי?”, “איך אשמור או אשפר את רמת החיים שלי?”, כיצד אבטיח את קיומה של מדינתי או תרבותי?” וכולי.
תוכניות ריאליטי. ז’אנר שכבש את המסכים באופן גורף בעת האחרונה, לאחר שנת 2000. עונה על שאלות כגון: “מי ינצח? מי יודח מהתחרות?”, מי הם אותם אנשים? מה הוא עולמם הפנימי?” כיצד הם יגיבו לאתגרים המוטלים עליהם בתוכנית?”, “כיצד יסתדרו אחד עם השני?”
לסיכום טלוויזיה מצליחה ופופולארית היא טלוויזיה היודעת לגרום לצופים לשאול שאלות.

סופים, פתרונות ומהו הספר הראשון בסדרת הספורטאים הצעירים?

למרות שכוח המשיכה הגדול של הטלוויזיה הוא ניסוח שאלות מרתקות ובניית המתח לקראת פתרונן, עדיין מסופקים לצופים, כמעט תמיד, התשובות או הפתרונות. ישנם סדרות מתח שבהם כבר בסוף כל פרק התשובה לשאלה המרכזית הייתה נפתרת, או הקונפליקט היה מותר. גם בשעשועונים התשובות ניתנות לצופים ולמתמודדים, לאחר שהות מותחת ולא ארוכה בדרך כלל. לאנשים יש ציפייה לקבל את התשובות, והם התרגלו שהטלוויזיה נותנת להם אותן. יוצרי הטלוויזיה משחקים כל הזמן על המתח בין לשאול את השאלות, ולגרות את הסקרנות, לבין מתן התשובות. יש עונג מסוים שקשור לפתרון הבעיה. והצופים כאשר, לאחר מנת מתח הגונה, מקבלים לבסוף את התשובה, חשים תחושת סיפוק מסוימת. ניתן אף לומר שככל שהמתח והציפייה גדולים יותר, כך העונג שבידיעת התשובה גבוה יותר.

למרות זאת ממחקרים על תופעת ההתמכרות לצפייה בטלוויזיה עולה כי מספר רב של צופים חשים ירידות במצב הרוח לאחר סיום הצפייה. מחקר מאת רוברט קובי ומיהלי קסיקשנטמיהלי, מדווח שבזמן הצפייה חלה רגיעה, אולם בסיום הצפייה חלה אצל הנחקרים עלייה בלחץ ובהרגשת הדיכאון. הם לא הסתמכו רק על דעתם של הצופים, אלא חיברו את הצופים למכשירי EEG ובדקו את תגובת העור וקצב פעימות הלב על מנת להוכיח את טענתם. משתתפים במחקרים נוספים נוטים לציין כי הטלוויזיה שאבה או ינקה מהם את כל האנרגיה והשאירה אותם מרוקנים. הם מספרים על קושי להתרכז המחמיר יותר לאחר הצפייה מאשר לפניה, קושי שרק לעתים נדירות עולה לאחר קריאה. אנשים נוטים לדווח על שיפור במצב הרוח לאחר עיסוק בספורט או בתחביב, לעומת זאת לאחר צפייה בטלוויזיה מצב הרוח מחמיר או נשאר כשהיה. להערכתי ישנן מספר סיבות שגורמות לתגובות רגשיות שליליות אלה, אך ללא ספק המעבר שחל בין המתח שהשאלות יוצרות, לבין שחרור המתח כאשר הסוף או הפתרון מגיע, הינו אחת הסיבות המרכזיות לכך.

דמיינו לעצמכם את ערב השביעי לאוגוסט שנת 2000, שידור התוכנית “מי רוצה להיות מיליונר?”, זוהי הפעם הראשונה שמתמודד הגיע לשלב הגבוהה ביותר האפשרי ועומד להישאל שאלה, שתשובה נכונה עליה תזכה אותו במיליון שקלים. קדמו לכך סדרה של שאלות, שעל חלקן המתמודד, יזהר נבו, התקשה לענות, אולם לבסוף הוא הצליח והגיע לשלב הגבוה הזה. יזהר יכול היה בשלב הזה לבחור להפסיק את ההתמודדות ולקחת הביתה חצי מיליון שקלים, או להסתכן בניסיון לענות על שאלת המיליון, שאם הוא ייכשל בה, ייאלץ לעזוב בידיים ריקות. אתם בוודאי יכולים להרגיש גם עכשיו את המתח ששרר באותם רגעים. סביר להניח שהייתם מפסיקים את העיסוקים האחרים שלכם ומתמקדים במסך הקטן. יכול להיות שבדיוק עמדתם לצאת מהבית וידעתם שאם לא תעזבו עכשיו תאחרו להגיע לפגישה חשובה, אבל בחרתם בכל זאת להמשיך ולצפות. אותה סקרנות שמחזיקה אותנו כמהופנטים, היא למעשה התשוקה לדעת מה יהיה, כמעט בכל מחיר. והכוח הזה הוא הכוח שבשאלה, זהו הגירוי שנותר כתוצאה ממה ששאלה לא פתורה עושה לנו.

ואז לאחר מספר רגעים של התלבטות, המתמודד ענה את התשובה הנכונה, וזכה זכייה היסטורית במיליון שקלים. זוהי הפעם הראשונה והאחרונה מאז, שמישהו הצליח לעשות זאת בגרסה הישראלית של המשחק. לאחר מחיאות כפיים והתרגשות גדולה, התוכנית פשוט הסתיימה ואז עלו כותרות הסיום, ואחר כך שודרו פרסומות וקדימונים לקראת תוכניות עתידיות. הצופים נותרו עם תשובות לכל שאלותיהם, אולי עם שמחה על כך שיזהר הצליח לזכות בפרס הגדול, והם היו עדים לרגע היסטורי זה. אבל לאחר זמן לא רב, סביר להניח, מילאה אותם תחושת ריקנות קלה, ואולי הם לחצו על כפתורי השלט לחפש תוכנית שתגרום להם לשאול שאלות מחדש. דרך אגב, התשובה הנכונה היא שהספר הראשון בסדרת הספרים הספורטאים הצעירים הוא “בעט, אלון, בעט!” .

לעומת זאת סדרת המתח טווין פיקס ששודרה בשנים 1990-1991 נחשבת בעיני רבים לסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנוצרה מעולם, ועד היום קיימים מועדוני מעריצים, ודיונים אין סופיים לגביה באתרי אינטרנט יעודיים. הסדרה נוצרה על ידי הבמאי המפורסם דיוויד לינץ’, והסופר, במאי ומפיק מרק פרוסט. הסדרה עקבה אחרי סוכן FBI דייל קופר שחקר את רציחתה של נערה בשם לורה פאלמר בעיירה קטנה ומבודדת. ככל שהסדרה התקדמה התגלו עוד ועוד עובדות מסתוריות לגבי לורה פאלמר, ותושבי העיירה, ועובדות אלה רק העלו שאלות נוספות. נראה היה שככל שהעלילה מתקדמת כך הסיכוי לפתרון הרצח הולך ומתרחק. למעשה הסדרה הסתיימה לאחר כ- 30 פרקים, ללא פתרון ברור לשאלות הגדולות שהעלתה.

הצלחתה של הסדרה, ושל סדרות כגון אבודים, שוב מוכיחה את כוחן של השאלות שאינן פתורות. את מידה האנרגיה שהצופים מוכנים להקדיש על מנת לקבל את התשובות. ושלמעשה מוקד המשיכה הגדול ביותר הן השאלות עצמן, ולא התשובות אותן הן מספקות.

הפסיכולוגיה של ההמונים והפוטנציאל הגבוהה

כמות הזמן שאנשים מבלים בצפייה בטלוויזיה מדהימה. בעולם המתועש אנשים מקדישים לצפייה שלוש שעות בממוצע ביום – מחצית משעות הפנאי שלהם, ויותר מכל פעילות אחרת למעט עבודה ושינה! בשיעור הזה, אדם החי עד גיל 75 יקצה תשע שנים מחייו לצפייה. לפרשנים מסוימים פירושה של נאמנות זו היא שיש אנשים שפשוט נהנים לצפות בטלוויזיה ומחליטים על כך במודע. אך אם זה באמת כל הסיפור, מדוע אנשים כה רבים סובלים רגשות אשמה לגבי כמות הצפייה שלהם? בסקרי גאלופ משנת 1992 ו- 1999, עולה כי שני מבוגרים מתוך חמישה ושבעה בני נוער מתוך עשרה מודים כי הם מבלים יותר מדי זמן בצפייה בטלוויזיה. סקרים אחרים מראים בעקביות כי בערך עשרה אחוזים מהמבוגרים מעידים על עצמם שהם “מכורים לטלוויזיה”. מחקרים רבים בדקו ומצאו שתופעת ההתמכרות לטלוויזיה היא בעיה מוחשית שקיימת, ונלוות אליה כל התופעות של התמכרות, בדומה להתמכרות לסמים או למזון. גם הניסיונות לגמילה מובילות פעמים רבות לתסכול וחוסר הצלחה, ואנשים רבים מגלים שאינם מסוגלים להפסיק, למרות שהם לחלוטין מעוניינים בכך. אם כן מתוך הבנה שאחד ממוקדי המשיכה של הטלוויזיה הוא מנגנון שאילת השאלות, והרצון האובססיבי לענות עליהם, נשאלת השאלה מה באמת גורם להתמכרות זו? ומדוע גורם זה הפך במאה העשרים והעשרים ואחת לתופעה כל כך משפיעה, אולי יותר מכל תופעה תרבותית אחרת בעידן הזה?

בשביל לענות על שאלה זו נחזור מיליוני שנה לאחור, אל שחר האנושות, לתקופה שבה לראשונה הופיעה מתוך מקום מסתורי המודעות העצמית. מודעות עצמית שהיא היכולת לדעת את עצמינו ואת סביבתנו, בניגוד לבעלי החיים שעל פי פילוסופים ופסיכולוגים רבים, פועלים באופן אוטומטי ללא הבנה שהם עצמם קיימים. ניתן להמחיש את ההבדל כאשר אנו חוקרים פעולות של בע”ח לעומת דרכי פעולה של בני אדם. גם האדם וגם בע”ח קולטים גירויים מבחוץ על ידי החושים, מעבדים אותם במוחם, ואז מגיבים אליהם בהתאם. אם ניקח קבוצת בע”ח בעלי אותו מין ונשדר לכל אחד מהם גירוי זהה, הם יגיבו באופן מאוד דומה אחד לשני. לעומת זאת לבני אדם מגוון תגובות גדול בהרבה, תגובות שיכולות להצביע על יצירתיות גדולה יותר. אם כן מהי אותה יצירתיות? או מה למעשה קורה בתוך מוחו של האדם ברווח הקצר שבין קליטת הגירוי, לבין התגובה? מה גורם לכך שמנגנון החשיבה של האדם מוצא פתרונות ותשובות מגוונות כל כך? אחת התשובות לכך היא ביכולת האדם לשאול שאלות. מכיוון שהוא יכול לשאול שאלות, ולא להגיב באופן אוטומטי לאתגר שעומד מולו, כך הוא מקבל עוד ועוד תשובות. תשובות שלאורך האבולוציה נעשו יותר ויותר מתוחכמות ויצירתיות. למעשה ההנחה במאמר זה היא שתשובות ופתרונות חדשים לא ייתכנו ללא המנגנון של שאילת שאלות. מבחינה אבולוציונית אפשר להניח שהסיבה שהטבע נתן לאדם את היכולת הזאת היא הישרדותית. ולכן בשלבים הראשונים, האדם הקדמון, ניצל את מנגנון “השאלה-תשובות חדשות” לצורך הישרדות. מסיבה זו הוא מצא שהוא יכול להשתמש בכלים כדי לצוד ולהגן על עצמו, שהוא יכול לאבד את החומרים הנמצאים בטבע לצורך בניית בתים, שהוא יכול ליצור אש ולהשתמש בה לחימום ובישול. ולכן מכיוון שלטבע היה אינטרס שהאדם ישאל שאלות כדי שיוכל לשרוד, הטבע דאג לגמול אותו בהרגשה נעימה בזמן שמוחו יוצר פתרונות חדשים. הרגשה שאותה ניתן לכנות סקרנות או יצירתיות. למעשה הטבע היה מספיק אינטליגנטי ליצור תמריץ רגשי על מנת שהאדם יוכל לשאול שאלות ולענות עליהם בתשובות חדשות.

ואכן, עד היום, רוב מה שאנו עושים הוא לענות על שאלות בכל אתגר שניצב מולנו בחיים. כך אנו בעבודה, בלימודים, במערכות היחסים וכולי. ואכן לשאלות ולתשובות שאנו נותנים יש השפעה רבה על הרגשתנו ועל מידת ההצלחה של כל מעשינו. מכיוון שלרוב, בחיים האמיתיים, יש משקל רב לתוצאות התשובות שאותן אנו נותנים, מתלווה לכך חשש שמא לא נענה את התשובות הטובות ביותר. שמא ניכשל או ניפגע כתוצאה מתשובה לא נכונה. כתוצאה מכך מתלווה כבדות מסוימת לתהליך הטבעי של שאלה- תשובה. לעיתים מתן תשובה מלווה בסבל ובחרדות, ולכן כאשר אנחנו עוברים תהליך זה בחיי היומיום, בהחלטות עקרוניות, נעדרת מתוכו ההנאה שבסקרנות, והתגמול הביולוגי- תחושתי שבו.

איך כל זה קשור לתהליך הצפייה בטלוויזיה? מכיוון שכפי שהסברנו בחלקיו הראשונים של מאמר זה, תהליך הצפייה בטלוויזיה הוא למעשה תהליך של שאלת שאלות וגירוי המנגנון הסקרני הטבעי. אך מכיוון שקיים נתק מסוים בין חיינו לבין מושא הצפייה, למעשה נוצר בידוד של התהליך “הנעים” של הסקרנות, מנשיאה בתוצאות של מתן תשובות לא נכונות. אפשר לומר שכוחה של הטלוויזיה הוא ביצירת מבנה מוגן שמאפשר לנו לחוות את העונג שבאתגר האינטלקטואלי- רגשי של שאילת שאלות והניסיון לענות עליהם, ללא סיכון אמיתי. ומכיוון שלעיתים הניסיון לענות על שאלות קשות הוא מאמץ שאינו בהכרח נוח או נעים, הטלוויזיה דואגת בסופו של דבר גם לענות על התשובות במקומינו. ואכן מחקרים רבים מוכיחים שבזמן הצפייה אנשים חשים הרגעות עמוקה ועונג. מוקד המשיכה שלנו לצפייה בטלוויזיה, בסרטים, באופן מסוים גם בקריאת ספרים או בצפייה במחזה, הוא אותו מנגנון עתיק ימים שאפשר לנו בעבר לשרוד והתפתח כאנושות, רק ממקום בטוח ונעים שמנתק אותנו מהסכנה ומהקושי שבחיים הגופניים. הטלוויזיה הביאה לשיא חדש את ניצול המנגנון של שאילת שאלות והרצון לענות עליהן, שיא שלא היה קיים מעולם בהיסטוריה האנושית.

העובדה שבריחה אינטלקטואלית כזאת אפשרית בזכות הטלוויזיה, שניתוק מהחיים החומריים- המסוכנים והתובעניים לצורך קיום במרחבי התודעה מושכים אותנו בעוצמה גדולה כל כך, אינו בהכרח דבר שלילי. נכון המצב כיום כאשר אנו מתמכרים לטלוויזיה, כאשר נשתלים במוחנו אלפי רעיונות אלימים ושליליים כתוצאה מהצפייה, ושאין אנו מנצלים את זמנינו לטובת מטרות נעלות היא אינה תופעה רצויה, ואינני מעוניין לעודד תופעה זו. אבל מאידך, כאשר מבודדים את היכולת שלנו לשאול שאלות, ולנסות לענות עליהם, בצורה שמתרחבת מעבר לקשיי היומיום, אנו מגלים יכולת אנושית מופלאה. יכולת של יצירתיות גדולה שנובעת משאילת שאלות, שאינן מוגבלות בכבלים הישרדותיים. יכולת שמגדילה את היצירתיות, את הרגשת הרגיעה, ואת כישורינו כבני אדם. ייתכן שניתן למצוא תכנים טלוויזיוניים או אחרים שמעודדים אותנו כבני אדם וכתרבות להעיז וללכת אל מחוזות חדשים, ולנצל את הכוח האדיר שבשאילת שאלות והסקרנות למצוא פתרונות חדשים, כדרך חיובית, מודעת שעניינה הוא שיפור פני האנושות וחידוד המוח האנושי. והטלוויזיה מוכיחה שאנו רוצים ואוהבים לעשות זאת.

שימוש בשאלות בתעשיית הטלוויזיה והפסיכולוגיה של ההמונים

Post navigation